פרשת השבוע בזווית נשית




Please, forgive me

איש לא צריך לסבול מכך שקמנו על צד שמאל ■ וגם, עלינו ליטול על עצמנו חלק מהמטלות שנשאו השלוחים והשלוחות שהלכו לעולמם באחרונה


בשבת זכור הגעתי לשמוע את קריאת התורה באחד מעשרות בתי הכנסת שבשכונת "כאן ציווה ה' את הברכה". התמקמתי על אחד המושבים, הנחתי את מעילי לצידי וחיכיתי לקריאה. לפתע הגיעה גברת מכובדת, תושבת השכונה מן הסתם והתיישבה לצידו של המעיל. כשבתי ונכדותיי התפרצו לבית הכנסת בסוף תפילת שחרית, הרמתי את המעיל וניסיתי לפנות להם מקום ביני ובין הגברת.
"לא מספיק שתפסת את המקום עכשיו את מנסה לפנות עוד מקום?!", התפרצה עליי המכובדת. תחת עיניה הנזעמות מיהרתי לאסוף את כבודתי וכבודי ועברתי יחד עם נכדותיי לספסל אחר. ראשי כבר לא היה במחיית עמלק או בצפיפות שהעיקה על נכדותיי. קולה הזועם של האישה המשיך להלום באוזניי גם כאשר הסתיימה הקריאה ועזרת הנשים החלה להתרוקן.
בעוד אני מנסה להתקין את עצמי לתפילת מוסף, חשתי חיבוק עז ושתי עיניים מתנצלות חיפשו את עיניי.
"פליז פור-גיב מי" היא אמרה. "אין לזה שום דבר שקשור אליך. הגעתי לא רגועה לבית הכנסת", המשיכה המכובדת להתנצל תוך שהיא מנשקת אותי שוב ושוב ומברכת אותי מעומק הלב "א פריילאכען פורים. גוט שאבעס". שוב לא יכולתי להתרכז בתפילה. שוב חשבתי עליה...
- - -
כמה פעמים אני מתפרצת בגלל שקמתי על צד שמאל. כמה פעמים אני פוגעת באחרים שלא עשו לי דבר רק בגלל שאני "לא רגועה". כמה פעמים ה' מפיל עליי משהו שהוא חלק מהתוכנית הכללית שלו ולא קשור אליי אבל אני מגיבה כמו מישהי שבעטו בה ומרגישה מצורעת שהוצאה אל מחוץ למחנה ומגיבה בהתאם.
באחת הסדנאות בהן השתתפתי למדתי טריק ממש מוצלח. כשמישהי כועסת עלייך, דמייני שהיא ילדה קטנה ובודדה שעומדת ברחוב ובוכה. ברור שהדבר הראשון שתעשי הוא להרים אותה על הידיים, לחבק ולהרגיע אותה. אני הילדה הקטנה ובמקום לגעור ולנזוף בעצמי, עליי לחבק את עצמי חזק ולא להטיל את כל התסכול שלי על הסביבה. בוודאי לא לכעוס על מי שלא הצליחה לעשות זאת.
אם הקב"ה יכול ורוצה לסלוח לנו על כל השטויות שלנו ועל חוסר שביעות הרצון שאנו מפגינים כל אימת שהדברים לא מתנהלים לפי התוכניות שלנו, כל אימת שמישהו כועס שלקחנו לו את המקום בבית הכנסת, גם אנחנו יכולים. פליז פור-גיב מיין טאטע זיסער. אנא ממך...
- - -
"ורחץ במים את כל בשרו". משמעות הפסוק היא שעל הטמא לטבול את כל גופו במקווה. מה ההיגיון שעומד מאחורי הטבילה?
אישה שביקשה להתגייר יצרה קשר עם רב שעדכן אותה בדרישות ההלכה. בין היתר הזכיר את עניין הטבילה במקווה. האישה אמרה כי היא מוכנה לקבל על עצמה את כל החובות למעט הטבילה במקווה. "אני לא מבינה מה התועלת בכך", אמרה. הרב הציע לה לשאול את הרבי. הרבי ענה כי גר המתגייר הוא כמו תינוק שנולד. כאשר העובר מתהווה ברחם האם, הוא מוקף כולו במים מכל צדדיו. המתגייר מקיף עצמו במי המקווה וכשהוא יוצא, הוא כמו תינוק שנולד מחדש.
ממענה זה של הרבי ניתן ללמוד משמעות חדשה על הטבילה במקווה. כל אחד מאתנו נולד עם נשמה טהורה ונקייה, אך עם המעשים השליליים שאנו עושים הנשמה "מתלכלכת". הטבילה היא מעין "לידה מחדש", לאחריה אנו חוזרים לסטטוס הראשוני שלנו - טהורים ונקיים.
השל"ה הקדוש אומר כי "כאשר האדם טובל במקווה עליו לומר את הפסוק "לב טהור ברא לי אלוקים", שכן על-ידי הטבילה הוא הופך לאדם חדש". ראשי התיבות של המילים "טהור ברא לי" הם מילת השורש  טבל.
- - -
בחודש האחרון היינו עדים להסתלקותם של שלוחים ושלוחות של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. אין לי מילים של נחמה ואיני מתיימרת לדעת מה הן הסיבות לשורת האסונות שפקדו את קהילת חסידי ליובאוויטש בעת האחרונה. אבל אני רוצה לחזור על דברים שאמרה לי אחת מאלו שבאו לנחם אותי כאשר אבי ע"ה נפטר. היא הסבירה את המשפט "המקום ינחם אתכם" שאומרים לאבלים.
"מכל התארים שבעולם משתמשים דווקא במילה 'המקום'. לא אומרים ה' ינחם, לא אלוקים ינחם, אלא המקום ינחם. משום שכאשר אדם יקר נפטר עלינו, אין מה שימלא את מקומו. רק מקומו של עולם הוא זה שיכול למלא את החלל. הוא זה שנמצא בכל מקום". הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות, הוא לשאת ולחלק בינינו את הנטל שנשאו על כתפם אותם שלוחים ושלוחות שהסתלקו מאיתנו בחטף. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
- - -
פרשתנו עוסקת במחלת הצרעת. מדוע הקדישה התורה פרשה שלמה לעיסוק במחלה הזו? התורה מלמדת אותנו כי מחלותיו של האדם הן תוצאות של מעשיו. הצרעת באה על מי שעוסק בלשון הרע. היא עשויה להופיע על קירות ביתו, על בגדיו ואפילו על עורו.
מעניין כי כאשר התורה עוסקת בצרעת הבית, היא משתמשת במילים "ובא אל הכהן". כלומר, האדם יבוא מעצמו. ואילו כאשר מדובר בצרעת הגוף כותבת התורה: "והובא אל הכהן"... כאשר מזניחים בעיה רוחנית, עלולים להתרגל אליה ולשכוח ממנה. המטופלים הללו לא באים מרצונם החופשי. ידידיהם הקרובים הם אלה שצריכים להביא אותם אל הכהן.

אני סולחת. גם לעצמי. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו



שמחת "וילדה זכר"

אישה כי תזריע. לידה והתחדשות ומה שביניהן. מנהגי יום ההולדת והקשר המופלא לפרשת השבוע והשבת בה מברכים את חודש הגאולה,

אם נחפש עוד משמעות ליום החג הפרטי של כל אחת מאתנו – יום ההולדת - נמצא התייחסות ליום הזה בדברי חכמים ונבין כי שום דבר אינו מובן מאליו ובוודאי אינו נראה כפי שהוא במבט שטחי.
אצל האבות ואצל צדיקים רבים נזכר יום ההולדת לדורות כיום שמחה. על יום הולדתו של יצחק אבינו ע"ה אמרו שהיה יום שמחה לדורות. אותו אנו חוגגים מידי שנה בא' בניסן. את יום הולדתו של משה רבנו עליו השלום אנו חוגגים מידי שנה בז' באדר ואת יום הולדתו של דוד המלך ע"ה אנו מציינים מידי חג שבועות.
האבות והצדיקים שמחו על-כך שזכו לרדת לעולם, לחיות בו ולקיים את ייעודם. יום הולדתם הפך עם השנים ליום בו משפיע הקב"ה שפע לבניהם - עם ישראל, מה שמסביר מדוע אנו מציינים ימים אלו.
- - -
ביום ההולדת – יום השנה לבואך לעולם, את יכולה להתמלא באמון חדש בעצמך ובכוחך!
הנה כמה הצעות לציון יום ההולדת באופן שמח, עמוק ומחובר למקורות.
@לתת צדקה: בנתינת הצדקה את אומרת לה' תודה על שנתן לך חיים. "אני רוצה להידמות לך אך איני יכולה לברוא אדם, אך יכולה להחיותו בצדקה".
@להתפלל! יום ההולדת הוא הזמן המתאים ביותר לדבר עם ה' ולהודות לו על הזכות למלא את שליחותו בעוה"ז וכמובן לבקש חיים טובים יותר. בסוף התפילה לא לשכוח כמובן לומר את פרק תהילים האישי.
@לערוך חשבון נפש: יום ההולדת הוא היום בו נסגר מעגל השנה בחייו של כל אדם. את החשבון יש לעשות מתוך שמחה. שמחה על האמון שה' נתן בנו ועל היכולת לקום בכל בוקר מחדש, בכל חודש ובכל שנה מחדש.
@לתת מתנה, לא לקבל: לתת לאימא ולאבא מתנה על היום הזה. כי יום הולדתנו הוא היום של ההורים בדיוק כפי שהוא היום שלנו. המתנה הזו תביע את האהבה והכבוד שאנו חשים להורינו המסורים. ואת העובדה שאיננו שוכחים את הנתינה שלהם במשך כל השנים.
@לברך! לברך כמה שיותר. יום ההולדת הוא הזמן בו מזלנו גובר ולכן יש לנו יותר כוח לברך בו. ברכה היא המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת.
@להתוועד: להתאסף יחדיו כמה חברות טובות ולערוך מסיבה בה מתחזקים בהתקשרות לרבי. זאת עוד הזדמנות לברך אישה את רעותה.
@לקבל קבלה לשנה הבאה: יום ההולדת הוא יום של החלטות טובות לקראת עוד שנה שלנו בעולם הזה. רצוי לקבל החלטות ברות ביצוע וכדאי שהדבר ייעשה בנוכחות החברות כי החלטה שמתקבלת בחברה מקבלת תוקף גדול יותר מהחלטה שאנו מקבלים בינינו לבין עצמנו.
- - -
בניסן נולדה האומה הישראלית בצאתה מארץ מצרים ובניסן נולד ראש בני ישראל – הרבי. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, אומרים רז"ל. הרבי אגב, נולד בערב שבת קודש, השבת היא מעין עולם הבא וגם היא קשורה לגאולה העתידה.
פעם נכנסו ליחידות אצל הרבי זוג עם ילדם ביום בו מלאו לו שלוש שנים. הרבי הסביר להם שיש שלוש סיבות לשמחתם ביום זה: שמחת העם כולו שנולד יהודי חדש; שמחת ההורים שבורכו בילד ושמחת הילד בבואו לעולם. שאל האב את הרבי כיצד אנו יכולים לחגוג זאת כשעדין אין לנו מושג מה ייצא ממנו, ענה הרבי: הלידה מסמנת את הרגע בו נכנסת הנשמה לגוף ומאחר שהנשמה קשורה ישירות לקב"ה, יש סיבה טובה לחגוג כבר עכשיו.
רגע הלידה הוא סימן לתחילת שליחותינו על פני האדמה, שליחות שמטרתה להפוך את עולמינו החומרי לכלי לביטוי הקדושה. על הפסוק בתחילת פרשתנו "אישה כי תזריע" אומר האור החיים הקדוש כי זהו רמז לעם ישראל ולגאולתו. אישה היא כנסת ישראל, תזריע היא העבודה של עם ישראל. תוך עשיית מצוות ומעשים טובים מגיע השלב של "וילדה זכר" הגאולה תיוולד כתוצאה מהחיבור של עם ישראל עִם בוראו על ידי קיום המצוות (מלשון צוותא וחיבור).
- - -
בשבת בה מברכים את חודש ניסן, חודש של צמיחה והתחדשות, חודש הגאולה. הגאולה היא צמיחה, קוראים השנה את פרשת "וילדה זכר". אי אפשר להסתפק ברצון, בכוונה או בהתרגשות, צריך "ללדת", לעשות. כדי להביא את הגאולה, צריך לנקוט פעולות שיביאו ללידת "נשמת משיח". לא פלא שבחודש זה ממש חוגגים את יום הולדתו של נשיא דורנו. נזכה לראות בהתגלותו למטה מעשרה טפחים, תיכף ומיד ממש.

אשרי שנולדתי. מה אתך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו






עצרת בסימן פספוס

מה מבקש משה רבנו עליו השלום ללמד אותנו בציוויו לאהרן "קרב אל המזבח"? ■ ומדוע חשתי תחושת פספוס בימים שאחרי "עצרת המיליון" בשערי ירושלים עיר הקודש?



אמנם עברו שלושה שבועות מאז התקיימה "עצרת המיליון" שאיחדה את כל הציבור החרדי ועוררה שיח ציבורי שהתאדה בתוך ימים ספורים.
באותו בוקר של יום ראשון ראש חודש אדר, החלטתי גם אני לעלות לירושלים עיר הקודש ולהשתתף בגופי בעצרת התפילה ולו רק על מנת לא לפרוש מהציבור. אזהרות המשטרה עשו את שלהן והביאו אותי לבחור במסע ארוך ומפותל באדיבותה של רכבת ישראל. כמעט שעתיים נסעתי בהרגשה חגיגית של חול המועד. לצידי ישבו עוד מאות יהודים שומרי תורה ומצוות שעשו את דרכם לירושלים.
בין הנשים הרבות מצאתי גם את העיתונאית הניה שוורץ מעיתון 'משפחה'. תעודת העיתונאית שלה הקלה עלינו את המעבר במחסומי המשטרה והביאה אותנו חיש מהר אל עמדות התקשורת השונות שהתמקמו ברחובות העמוסים לעייפה.
את ה"בום" חשתי בלבי כאשר הגעתי ל"עזרת הנשים" ברחוב יפו. כיתות כיתות של בנות סמינר מצפת ועד אופקים מלאו את הרחוב ובידיהן סידורים ופיהם מלא תפילה לבורא עולם שלא ייטוש את צאן מרעיתו ולא יראה בחוק הגיוס הכרזה ש"אין לנו חלק ונחלה"...
היה ברור שגם הן, שעומדות ומתפללות בחום היום מוקפות באובך שעמד באוויר, מודעות לעובדה שזכויותיה של משפחה יוצאת צבא גדולות יותר ממשפחתו של אברך. ברור לכל אחת מהן שהיא זו שתפרנס את הבית שעה שבעלה יעסוק בתורה, אך הדבר לא מנע מהן לשאת פרקי תהלים למען עתידו של כל העם היהודי.
כשהסתיימה העצרת, מצאתי עת עצמי צועדת אל מחוץ לעיר בחיפוש אחר אוטובוס שיוריד אותי אל מרכז הארץ. עברתי את גינות סחרוב ועדיין לא נתקלתי באחד כזה. המשכתי לרדת לכיוון מוצא עד שמצאתי את מבוקשי. תוך כדי חיפושים קיבלתי טלפון מתחקירנית של אחת מתוכניות הבוקר בתקשורת החזותית. "שמעתי שהיית בהפגנה למרות שבנך משרת בנח"ל החרדי", אמרה. "תרצי לבוא ולהסביר לנו זאת בשידור". לא הערתי לה על השימוש במילה "הפגנה" ונעניתי בחיוב. ראיתי בזה שליחות שהקב"ה הטיל עליי.
בבוקר התברר לי שמפיקת התוכנית היא ערבייה גאה. איך אסביר לה ש"עם ישראל זקוק לתורת ישראל על מנת לשרוד". גם שאר האורחים באולפן לא היו ידידותיים לרעיון. אך הרגשתי שה' שם לי מילים בפה והצלחתי להעביר את המסר מבלי להיכנס למחלוקת מיותרת.
- - -
הכל היה מוכן לפתיחה הרשמית של עבודת הקודש במשכן. אבל אהרון הכהן עדיין חש בושה בשל חלקו במעשה העגל. אחיו, רבן של כל הנביאים, ראש בני ישראל, קורא לו ואומר: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך".
משה רבנו אינו עוסק בתחושת האשמה של אחיו, הוא פשוט קורא לו למלא את תפקידו. ואולי זו הדרך, אולי זה מה שרוצה משה רבנו ללמד אותנו. גם כאשר יש לנו רגשות אשם כי חטאנו, אין מקום לנבירה בעבר, יש לקום ולעשות מעשה. גם כאשר אנו חוששים שדברינו לא יתקבלו, שאין לנו די ביטחון עצמי, עלינו לקום ולפעול.
ההוראה הזו מפרשת השבוע פועלת לשני הכיוונים. גם לאלו שעוסקים בהפצת המעיינות וקירוב ישראל לאביהם שבשמיים וגם למקורביהם שחשים פעמים רבות "אבודים" בתוך בית הכנסת, בסדר התפילה והמצוות. קומו ועשו את חובתכם ואל תעסקו בחששות. "קרב ועשה" אומר משה רבנו לאחיו ומלמד אותנו דרך בעבודת ה'.
- - -
השבוע הזה בו התקיימה העצרת היה שבוע מלא אתגרים עבורי. אך הדרך שהתווה לנו משה רבנו הקלה עליי את ההתמודדות. את הכוח שואבים מהקב"ה. כך כאשר משה רבנו מגיע לפרעה, הוא חושש, אך הקב"ה מבהיר, אני אהיה איתך. נשאתי תפילה לקב"ה שייתן בפי את המילים הנכונות והרגשתי את הרבי מלווה אותי בכל ראיון, בכל משפט ובכל מילה שהוצאתי מהפה.
אבל, משהו אחד הצליח לטרוד את מנוחתי בשבוע הזה. תחושת פספוס עצומה שליוותה אותי לאורך כל השבוע ההוא. נתכנסו במקום אחד כמה וכמה עשיריות מישראל. לא משנה כמה בדיוק, זה ממש לא עקרוני אם היו שם 800 אלף או רק 600 אלף. ולא זעקו מקירות לבם "רוצים משיח". נכון אמנם שבין הדוברים היה מי שאיחל שהשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו ישמע לשוועתנו ויקבל תפילותינו לרחמים ולרצון ויחיש לגאלנו ולהוציאנו מצרה לרווחה ומאפילה לאור גדול בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ונכון אמנם שאת העצרת חתמה שירת אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, אך מדוע לא צעקו כל מאות האלפים וביניהם נשים וילדים רכים את הזעקה המהדהדת באוזנו של כל חסיד ליובאוויטש מעת בואו לעולם – עד מתי? רוצים משיח עכשיו!

אני חשה פספוס. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו





עצבות מחוץ למחנה
מה הקשר בין פרשת השבוע ופורים שיחל מיד בצאתה? ■ סיפורו המרתק של ר' שמחה גורודצקי, שליח כ"ק אדמו"ר הקודם בסמרקנד והיכן עלינו לחפש את השמחה?


יש לי חברה יקרה. קוראים לה דפנה חיים. אתמול כתבתי לה מייל: "תצילי אותי דפנה. שוב התבקשתי לכתוב על השמחה. פורים בפתח וכולנו במתח. איך נלביש על פנינו את המסכה השמחה הצוחקת הזאת?".
דפנה ענתה: "את השרות הלאומי שלי עשיתי ב'קרן אור' - מוסד לעיוורים ומפגרים, שבנוסף לכל הצרות, סבלו מבעיות מוטוריות או שאר מרעין בישין. זה היה מקום לא קל של פרצופים מעוותים עם מחלות קשות. אבל ה'מזל' של כולם היה שהם היו מפגרים ולכן גם יכלו להישאר שמחים... או אם תרצי, הם תמיד נשארו ילדים (למרות זיפי הזקן ושאר הסממנים).
"אני זוכרת שכאשר הגעתי למקום, להתרשמות, הם היו באמצע תפילת מנחה. ואחרי קבלת הפנים השמחה והלבבית שזכיתי לה, הצטרפתי גם אני לתפילה, והיה מה זה שמח. את לא מבינה, ישר נדלקתי, והחלטתי שכאן אני נשארת... (אחרי השרות עוד הייתי קשורה למקום הזה שנים רבות). זה היה אחד המקומות הכי שמחים שהכרתי בחיים. אבל יחד עם זה, כשחושבים עליהם מנקודת המבט שלנו או של ההורים שלהם, זה באמת מאוד עצוב.
"החוכמה היא לשמור על התום הילדותי והפשטות גם בתוך כל כאבי החיים מבלי לאבד את השכל הישר. אף אחד לא רוצה להישאר עם התפיסה הילדותית. אבל תזכרי שבמילה מחשבה יש את אותיות ה'שמחה'. (וזו הסיבה שילד יכול לאבד את אבא שלו ובתוך ימי השבעה לצחוק ולהשתובב כאילו כלום לא קרה. הוא שמח. באמת שמח. אבל לא בהכרח מבין איפה הוא חי...)".
- - -
בכנס השלוחות שנערך בשנה שעברה, תרתי אחר חדר סדנאות בשפת האם שלי - עברית, ומצאתי את השלט הבא על דלת אחד האולמות: "חיפוש אחר השמחה - הגב רעיה רסקין". כמובן שהצצתי ונפגעתי...
וכך פתחה רעיה את הרצאתה: ישנו סיפור על אישה שחיפשה את העגיל שאבד לה במקום מואר ואל במקום בו אבד. כמובן שכאשר היא זזה מעט והפנתה את מבטה למקום החשוך, בו אבד העגיל, נמצאה האבידה.
בשלב הזה, כולנו, עשרות נשים דוברות עברית מארבע כנפות תבל, רותקנו לדבריה של רעיה שהמשיכה ושיתפה אותנו בשמחה האישית שלה.
"בתי חני הציבה בפנינו אתגר גדול מאוד. היא חלתה במחלה קשה זמן קצר לפני נישואיה. ואז, בתוך השבר הגדול, קיבלנו במתנה ספל עליו הופיעו המילים הבאות שליוו אותנו מאז ולתמיד: "לא המנצח שמח, אלא השמח מנצח". יש לנו דרך לחשוב שאנו יכולים למצוא את מה שאבד לנו היכן שיש אור, אבל האבידה נמצאת דווקא במקום חשוך יותר. צריך רק להפנות מבט לעברו ולחפש דווקא שם, בחושך. כך עשינו. החלטנו למלא את עצמנו בשמחה כדי לנצח ולא לחכות לניצחון כדי לשמוח... התמלאנו בשמחה. היו חיים. הייתה שמחה. הייתה חתונה. הייתה כלה וזה היה הניצחון שלנו. זו הייתה ההצלחה האדירה שלנו".
רעיה לא השלימה את הסיפור, מרביתנו הנהנו בדמעות. חני נפטרה זמן קצר לאחר חתונתה. אבל את הלקח הפנמנו. את השמחה יש לחפש דווקא היכן שהיא איננה. בחושך. בעצב. בכאב. ושם חייבים לשמוח. רק כך מנצחים.
- - -
"ה' צילך על יד ימינך". כמו הצל שמגן עלינו מפני החום. וכולם יודעים שהצל יותר גדול מהעצם שיוצר אותו. כך גם הקב"ה מגן עלינו מהקשיים בחיים. אם נבחר לכסות את עצמנו, להגן על עצמנו באמצעות השמחה, היא תמשוך אותנו למעלה. היא תאיר את החושך.
לאן נעלמה השמחה שלנו?
פעם, החיים היו שונים בתכלית. אדם בגיל 55 נחשב לבעל אריכות ימים. ללא חשמל, ללא קירור או חימום ללא מכשירי טלפון ובוודאי לא ניידים ואפילו ללא רפואה מפותחת. אנשים היו חולים במחלות קשות ללא מרפא  וכלל לא ידעו שיש תרופה שתאריך את חייהם.
תארו לעצמכם שאנשים היו יודעים שבלחיצת כפתור אפשר לווסת קור וחום, שאפשר ליצור תקשורת באמצעות מכשיר קטן בגודל של כף יד. הם הרי היו בטוחים שזו פסגת האושר והשמחה.
בלחיצת כפתור מזמינים אוכל ובתוך דקות הוא מוכן? איזה אושר... אבל, המציאות היא שדווקא היום אנשים פחות שמחים ויותר נדרשים למטפלים ולפסיכולוגים. היכן ומתי איבדנו את השמחה הזאת?
- - -
ביום השישי החליט הקב"ה לברוא את האדם והזמין את המלאכים, בעצם, גם אותנו. "נעשה אדם" אמר הקב"ה ולא "אעשה".
האדם שונה מכל הברואים. התינוק נולד כמו בעל חיים. כמו גור קטן. הוא זה שצריך לעשות את עצמו לאדם. יש לו תפקיד. יש לו מטרה וייעוד. כאשר הוא ממלא את מטרתו, הוא נעשה שמח. אך נעשים בני אדם? איך נעשים שמחים? לשם כך צריך למלא אחר ההוראות. כחסידים יש לנו הנחיות מפורטות.
חסיד הוא פנסאי. תפקידו למצוא את השמחה בחושך ולהאיר באמצעותה גם את סביבתו.
הפנסאי צריך להתאים את האור לאנשים שסביבו. והסיפור שרעיה סיפרה לנו יכול לשמש דוגמא מעולה לכך. "סבא שמחה שכולם מכירים בשם הרב שמחה גורודצקי ע"ה שגם שמו העיד עליו, היא חסידו של האדמו"ר הקודם. בצעירותו, כאשר למד בישיבה, סבל מכאבי ראש איומים. הרופא שבדק אותו אמר למשגיח שהבחור חולה מאד ויש להוציאו מהישיבה ולשולחו למעיינות המרפא. הרבי אמר לו: 'הרופא אומר שעליך לעזוב את הישיבה. אתה לא יכול ללמוד שמונה שעות ביום. אתן לך תפקיד. אתה תיסע לסמרקנד ותשפיע על יהודי בוכרה אור ושמחה חסידית'. הוא היה רק בן 21 ופחד לעזוב את מקור האור, את הישיבה ואת הרבי. מה גם שהוא לא היה בקי במנהגיהם של יהודי בוכרה. הרבי אמר לו 'עליך לפשוט את עורך, לצאת מהטבע שלך וללמוד את המנהגים שלהם'.
"והוא עשה זאת. הוא נסע לסמרקנד והחל לנהוג במנהגים השונים והמוזרים של יהודי המקום. הם למדו אט אט לחבב אותו ולהכיר את מנהגיו. ביום מן הימים בא לביתו אדם כשאשתו נגררת אחריו. 'חכם שמחה. תציל את אשתי. אחותה נפטרה ממחלה וצריך לסלק ממנה את השד... אתה יכול להוציא אותו ממנה?'. סבא לא צחק. לא גיחך ולא ברח מהמשימה. הוא אמר להם: 'חכו פה. מיד אפתור את הבעיה'. הוא יצא לרגע מהחדר ואחר נכנס כשהוא עטוף בטלית. סגר את חלונות החדר והחל זז במהירות מצד לצד. הם ישבו מבוהלים ומהופנטים. לפתע לקח פיסת עץ, הדליק אותה, פתח את החלון וזרק אותה בעודה בוערת... מיד קמה האישה מכיסאה וצעדה כאחד האדם. היא הבריאה...".
כך עובד פנסאי. הוא מתפשט לחלוטין מצורת החשיבה הטבעית שלו. מבטל את האני וגורם שמחה ליהודי השני. הוא הרי יכול היה לומר להם שאלו הם שטויות. שאין שדים ורוחות. אבל הוא מילא את שליחותו.
"סבא שלי. סבא שמחה. התאהב ביהודי המקום והכיר במעלותיהם. הוא זכה לחיות עד גיל גבורות ותמיד היה שמח. תמיד הרגיש מנצח. את השמחה אי אפשר לחפש במקומות זרים, בתענוגים. השמחה שוכנת בתוכנו, במסתרים, גם בחושך. כשמוצאים אותה, משיגים את משמעות החיים", סיימה רעיה את הרצאתה המרתקת.
- - -
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".
עבודת הכהן, עבודת התפילה, צריכה להיעשות אחרי שמחליפים בגדים. אדמו"ר הזקן מייחס חשיבות רבה לעבודת ה' מתוך שמחה. אבל יש גם רגעים שצריך לפנות את הדשן. את הזבל. גם את הרגעים האלה יש לעשות בשמחה. גם כאשר יש פסולת וצריך לפנות אותה, אסור לאבד את השמחה. צריך לחוש מרירות על המצב הזה, על הזבל שנוצר. אבל להישאר על יד המזבח. להישאר בשמחה.
את העצבות יש להוציא אל מחוץ למחנה. אין בה – בעצבות - שום דבר טוב. יש להוציא ולבער אותה מקרבנו.

אני רוצה להיות בשמחה. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

                



פרשת ויקרא תשע"ד-רוֹצָה להיות קרבן
גם בעידן של "הגשמה עצמית" ואגוצנטריות, דורשת התורה שנקריב את עצמנו. מה בין מערכות יחסים לעבודת ה' ומי הוא הבעל האידאלי?

"לא אכפת לו ממני בכלל", היא גועה בבכי תמרורים. "תסתכלי מה הוא הביא לי. עד שהוא כבר טורח להביא מתנה, זה מה שהוא מצא... ובכלל איפה פתק, איפה העטיפה, מה עם מילה יפה, מה עם סמיילי, חיוך מצויר...".
ככה ישבה שעה ארוכה ומיררה בבכי. "זהו. אני לא צריכה את המתנות שלו. רק על עצמו הוא חושב...". היא - כלה צעירה שנמצאת בשנת הנשואים הראשונה ואני - האוזן הקשבת. הכותל המערבי שלה. טוב. ברור שאין מה להאשים את השנה הראשונה, משום שזה יכול להתרחש גם אחרי עשרים שנות נישואין. וזה יכול לקרות אצל כל זוג, גם אלו שמילאו את ביתם בנתינה ואהבה.
במתנות שבין איש לאשתו ישנן ארבע דרגות:
·         אין מעשה: יש את ההוא שכלל לא מביא מתנות ונוהג כחסר לב ללא שום מעשה שיוכיח את אהבתו.
·         מעשה לא נכון: יש את זה (בעלה של המתייפחת) שבאמת טרח וקנה לה מתנה... הוא אף מזמין אותה לצאת לחצר כדי להתגאות במתנה שקנה, שם מחכה לה מכסחת דשא ירוקה וזוהרת...
·         מעשה נכון בלי לב: השלישי מבין ויודע מה ישמח את זוגתו. הוא טורח ומשקיע בקניית טבעת יקרה, אך כאשר הוא נכנס הביתה, הוא מטיל את האריזה המפוארת על השולחן ופונה לעיסוקיו בלי לומר מילה או ברכה. בלי פתק, בלי תשומת לב.
·         מעשה עם לב: הרביעי, האידיאלי, הוא זה שמביא את אותה מתנה שתשמח את אשתו עם מכתב ובו מילים מלב אל לב. הוא נותן לה את המתנה תוך שהוא מסתכל לה בעיניים ומודה לה על מה שהיא עבורו.
התורה דורשת מאיתנו אהבה בין איש לאשתו. התורה דורשת מאיתנו לתת עם הלב. התורה רוצה שנבחר להיות במדרגה הרביעית.
- - -
אותן מדרגות, אותם דפוסים במערכות יחסים קיימים גם בזוגיות שלנו עם הקב"ה. יש את ההוא שלא עושה מעשה, הוא כלל לא מתפלל ולא שומר תומ"צ רחמנא ליצלן. יש את אותו אחד שכבר עושה מעשים אך הם לא מתאימים לרצון ה'. יש את ההוא שכבר יודע את סדרי התפילות וקיום המצוות אך עושה זאת ללא כוונה, בלי לב. ויש את זה האחרון, החביב, שמפאר את המצוות, טורח בהן ומתכוון מכל לבו לבוראו.
בשבוע האחרון קיבלתי הזמנה מאחד מבתי חב"ד בארץ להגיע לשבות איתם בשבת ולהתוועד עם נשות הקהילה. לא אגיד שאהבתי את הרעיון, הרי מבחינתי הייתי מעדיפה "לפדות" את השבת הזו. כלומר, לשלם כסף תמורת האפשרות לשבת בביתי. תהיתי מה יחשוב בעלי על הדבר הזה, אבל דווקא הוא הסכים בחפץ לב, למרות ההקרבה שנדרשת ממנו לשם כך.
בעלי הבין שהשליחים באותה עיר אינם זקוקים ל"מכסחת דשא". הם לא צריכים את התרומה שלנו. הם צריכים את הנתינה שלנו, את הלב. את הכוונה.
- - -
השבוע מתחילים ללמוד את חומש ויקרא שמתחיל במגוון הקורבנות שהוקרבו על המזבח בבית המקדש. מעניין מה הגישה שלנו למילה "קרבן".
"קרבן" זו לא מלה ששומעים לעתים קרובות בימינו. למעשה, נראה שהיא יצאה מן האופנה. יש לה קונוטציה שלילית כמו ויתור על דבר שיקר לנו או כמו להפסיד בגדול בעניין כלשהו. אף אחד לא נדחק בתור כדי להפוך לשה שיוקרב על המזבח. זה פשוט מצלצל גרוע לאוזן המודרנית. בתקופה שלנו כולם עסוקים בחיפוש אחר "הגשמה עצמית". הדאגה לעצמי עומדת במקום הראשון. האדם המודרני לא מעוניין להפוך לקדוש מעונה למען שום דבר או אדם.
במצב של היום יש להעריץ כל אדם ששם את רווחתם ואושרם של אחרים לפני אושרו ורווחתו שלו. חוסר אנוכיות ונכונות להקרבה ראויים להערצה.
זהו הפסוק בו מתחיל ספר ויקרא. "אדם כי יקריב מכם". כדי שאדם יתקרב לבורא, עליו להשקיע "מכם" – מתוך הלב, בכוונה.
- - -
היו זמנים שבעלים ונשותיהם לא היו יוצאים למסעדה בכל מוצאי שבת. אבל הם עמדו זה לצדו של זה בכל מצב, גם בעתות משבר ומצוקה. למעשה, יכול להיות שהסיבה לכך שהמטפלים עושים עסקים טובים כל כך היא מפני שאנו כל כך עסוקים עם עצמנו ופשוט חושבים על עצמנו יותר מדי. אילו היינו מקדישים יותר זמן למחשבה על אחרים ויהא זה למשפחתנו או לקהילתנו, אזי אין ספק שחיינו היו בריאים יותר מבחינה רגשית.
בחסידות מוסבר שקורבן וחוסר אנוכיות הן תכונות אופי שיש לשאוף אליהן. אם רק נפסיק לעסוק בעצמנו בכפייתיות כזאת ונתחיל לחשוב על הדברים שבהם העולם הזה זקוק לנו. נוכל להגיע להגשמה העצמית האמיתית. השלמת שליחותנו בעולם הזה.

אני שואפת לדרגה הרביעית, לאיזו דרגה את שואפת להגיע?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

                


פרשת פקודי תשע"ד-מוּכָנוּת להקמת משכן

אתמול הודיעה לי דניאלה בהתרגשות רבה כי הרב ליבל גרונר מזכירו האישי של הרבי מלובביץ יגיע  לדבר עם הבנות שלי בנות סמינר חיה מושקא,
בבוקר הגעתי מלאה בכוחות מחודשים, נכנסתי לכיתה, רשמתי נוכחות והסברתי לבנות מה עליהן לעשות. ביקשתי מהן: תחשבו שיש לכן שאלה שמטרידה אתכן, בעיה שמציקה או הרהור טורדני שמלווה אתכן כל הזמן ואתן חושבות לו רק יכולנו לשאול עכשיו את הרבי. אז הנה מגיע האיש שבמשך עשרות שנים עמד בהכנעה לפני דלתו של הרבי ועזר לאנשים לנסח את שאלותיהם. הנה מגיע האדם שהוציא והביא את דבריהם בפני הרבי. הנה האיש שאליו היינו מתקשרים כאשר רצינו לדעת 'אם יש תשובה'. ועכשיו מהרו וכתבו את שאלותיכן על דף נייר.
רבע שעה לפני חצות היום, בדייקנות של חסיד, הגיע הרב גרונר והתיישב בחדרון קטן. נכנסתי אליו וביקשתי לתומי כי יספר לבנות דבר או שניים על עצמו. הוא כפף את אוזנו השמאלית כמתכוון לשמוע טוב יותר. אה, חשבתי, מסתבר ששמיעתו נחלשה עם השנים. חזרתי שוב על השאלה והפעם באידיש מעורבת באנגלית רצוצה. "אני לא מבין מה רצונך", ענה לי. כשחזרתי בפעם השלישית על הבקשה והפעם בקול רם, תהה: "מה פתאום?!". פתאום הבנתי...
אבל כבר היה מאוחר מדי מכדי לעצור אותו. הרב הפנה אליי מבט מלא תמיהה ותוכחה. "מה? שאני אספר על עצמי? מה פתאום! את מי זה מעניין בכלל? הרי לא הבאתם אותי לכאן כדי שאספר על עצמי. הבאתם אותי כדי שאספר על הרבי"...
מטבע הדברים, מרבית השאלות שכתבו הבנות, התייחס לנושא שמטריד בנות בגילן – שידוכים. הן ביקשו לדעת מתי להתחיל לעסוק בנושא, איך יודעים שמוכנים לכך ועוד ועוד.
והרב סיפר, כן. הוא סיפר על עצמו. "כשאני נפגשתי עם אשתי תחי', נכנסתי אל הרבי ושאלתי האם הרבי מסכים שנגמור את השידוך. הרבי הרים את ידו הימנית וכופף את אצבעות ידיו בזו אחר זו תוך שהוא אומר 'לא אני יודע. לא אבא יודע. לא הרבי יודע וגם לא השכל יודע' ואז הצביע הרבי על לבו ואמר 'רק הלב יודע!'...
"הייתה הוראה מפורשת מהרבי שהורים לא ילחצו על הילדים בענייני שידוכים. פעם הגיעה שאלה לרבי מאביה של בחורה שהתעניין בקשר לבחור מסוים והרבי שאל: 'הבת כבר יודעת שהאבא מתעניין על הבחור?'. את הרגש ואת ההחלטה הסופית מתי והאם, רק את יודעת. רק את מרגישה".
הזמן עבר במהירות ושאלות רבות עלו על השולחן. הרב גרונר לא ענה תשובות. הוא פשוט סיפר סיפורים. סיפורים מחדרו הקדוש של הרבי.
"פעם אחת הגיעו שני זוגות הורים וביקשו להכניס מכתב לרבי ולשאול אם נכון שילדיהם ייפגשו. חלף לו שבוע בלבד ושוב הגיעו שני הזוגות והפעם ביקשו למסור את שמות ילדיהם לברכה, לאחר שהחליטו להקים בית בישראל. הרבי קרא לי ושאל 'האם לא היו אלה השמות שהיו פה לפני שבוע? הכיצד ייתכן שרק שבוע עבר והם כבר מבקשים להזכירם לברכה להקמת בית, האם ייתכן שבשבוע אחד הצליחו להחליט על חיים שלמים?!".
היו שם המון שאלות שמטרידות לא מעט הורים. אין לי שום אפשרות להקיף בטור הקצר הזה את כל הנושאים. הנה עוד שאלה:
וכך שאלה אחת התלמידות את הרב ללא מורא, "יש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים ועדיין לא השתדכה, האם אפשר לעקוף אותה או שעדיף לחכות עוד קצת? "
"האחות הגדולה צריכה למחול לצעירה ותגידו לגדולה שבזה שהיא מוותרת לאחותה, הקב"ה ימהר ויזרז את זיווגה הרבה יותר מכפי שהיא חושבת. הרבי הורה שהוויתור ייעשה בכתב ושיראו זאת לרב מורה הוראה. עוד הורה הרבי שהזוג הצעיר שהשתדך, יקנה מתנה לאחות הגדולה שטרם מצאה זיווגה ויאמר לה ש"יש אצלנו מתנה עבורך שממתינה ליום בו תשתדכי".
- - -
ואיך כל זה קשור לפרשת פקודי, אז ככה... נשאלת השאלה למקרא הפרשה, מדוע כופלת התורה את מעשה בניית המשכן?
מסביר הרבי כי על המשכן "אשר ציווה ה' את משה" כבר סופר בפרשיות תרומה ותצווה ואילו על המשכן ש"עשו בני-ישראל" מסופר בפרשיות ויקהל-פקודי.
המשכן שהראה הקב"ה למשה הוא משכן רוחני, המשכן שלמעלה; והמשכן שעשו בני-ישראל היה משכן גשמי. לכן, אף שכבר נאמרו כל פרטי המשכן בפרשיות תרומה ותצווה – חזרו ונכפלו בפרשיות ויקהל ופקודי, כי בכל אחת מהפרשות מדובר במשכן "שונה"...
- - -
ייעודה של כל בת סמינר הוא להקים בית בישראל. להפוך אותו למשכן להשראת השכינה, וזו השליחות שרבותינו הנחילו לנו.
הרבי מעולם לא ציווה עלינו. הרבי תמיד 'הציע'. במקרים יוצאי דופן אמר הרבי שזו 'בקשה נפשית'. הרבי גם לא הטיף מעולם. אך החדיר בנו, חסידיו, ערכים שלמענם כדאי לחיות, ואם צריך, גם למסור את הנפש.
אם תרצו, דבר זה בא לידי ביטוי גם בתשובות  בנושא השידוכים. בעבר קבעו ההורים עבור ילדיהם את השידוך וזהו, השידוך נסגר. גם פה נקט הרבי בדרכו – להציע... צריך לשמוע את הילדים, להקשיב ללב שלהם, לבדוק שהם מוכנים.

האם את מוכנה להקשיב ללב שלך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

                


פרשת תרומה תשע"ד-נשיאת חן כאתגר

המראות הצובאות שימשו את הנשים למצוא חן בעיני בעליהן אך הן תרמו אותן בחפץ לב למשכן ■ סיפורו של "גבריאל נושא חן" וסיפורו של אבי ע"ה שלובים בפרשת השבוע


איש חסיד היה בעיר וויטבסק ושמו ר' גבריאל. משפחתו רדפה אותו על שהתחבר ל"כת" החסידים ועשתה הכל להרוס את פרנסתו. הוא המשיך לנסוע לליאזנא ודבק בכל ליבו באדמו"ר הזקן. מעולם לא התלונן ר' גבריאל בפני "הרב" על מצב פרנסתו ותמיד השתתף בסכומי כסף ניכרים ותרם בעין יפה כל אימת שהרב ביקש מחסידיו לתת צדקה, הן לצרכי מעמדות והן לצרכי ציבור אחרים כגון פדיון שבויים וכדו'.
מה שציער את ר' גבריאל ואשתו הייתה העובדה שאחרי 25 שנות נישואים לא היו להם ילדים. אך הם מעולם לא התאוננו על-כך. אולם מסבב הסיבות סיבב סיבה, אשר על ידיה נושעו ר' גבריאל ואשתו בברכה המשולשת – בני, חיי ומזוני.
וזהו סיפור המעשה: פעם התבקש ר' גבריאל על-ידי הרב להביא סכום כסף גדול עבור פדיון שבויים. כשסיפר ר' גבריאל על כך לרעייתו, הבחינה האישה כי פניו אינן כתמול שלשום. כאשר שאלה לפשר הדבר, סיפר לה שאין בידו הסכום הדרוש שכן רדיפות בני משפחתו גרמו להתרוששותו ואין בידו הסכום הדרוש.
אמרה האישה: הלא סיפרת לי שרבנו חוזר ואומר בתורותיו שיש לבטוח בה' ולהיות שרוי בשמחה. מדוע תצטער? בוודאי יעזור השי"ת, ונוכל להשלים הסכום. מה עשתה? הלכה ומכרה תכשיטיה ואבני החן שהיו ברשותה ואת הכסף הביאה לבעלה באומרה: הנה הסכום שהטיל עליך רבנו. היא מסרה לו חבילה סגורה והורתה לו לנסוע מהר לליאזנא ולמסור את הכסף לידי הרב חששה היא שמא יידרש הכסף להפסדים הרבים שאחיו גרמו לו ולא יוכל לעמוד בניסיון.
בבוא הבעל לביתו של הרב הניח את הצרור על שולחנו הטהור ואמר כי הקדים להביאו כי מצבו אינו כלפנים והוא חושש שמא יקרה איזה אסון. ציווה הרב לפתוח את הצרור ולספור את הכסף והנה הבחין ר' גבריאל שהמטבעות שבצרור נוצצות ומבריקות כאילו יצאו זה עתה מבית היציקה. התפלא על כך ותהה לפשר הדבר.
הרב נשען זמן מה על זרועותיו, ואחר הגביה ראשו ואמר: "בתרומת המשכן היו זהב וכסף ונחושת, ולא היה דבר המבריק זולת המראות הצובאות, שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו היו האחרונים בכל כלי המשכן, ותשמישם הוא בראש כל עבודות המשכן, שכן נעוצה תחילתן בסופן".
לפתע פנה לר' גבריאל ושאלו: " מאין בא לידך כסף זה?". סיפר ר' גבריאל, כי זה יותר מעשר שנים סובל הוא מרדיפות בני משפחתו ומצבו הכלכלי הורע עד שלא היה ביכולתו לסלק הסכום שנדרש ממנו ואשתו מכרה את תכשיטיה שלא בידיעתו ודרשה ממנו שיסע תיכף ומיד לליאזנא וימסור הכסף לידי הרבי.
שוב נשען הרב על זרועותיו זמן מה תוך שהוא שרוי בדבקות ואחר אמר: "בת דינא, בטל דינא. ייתן ה' לו ולאשתו בנים ובנות ואריכות ימים לראות דורות ודורי דורות, ייתן ה' ויחזור וייתן לך הצלחה בכל אשר תפנה, עושר ונשיאת חן בעיני כל רואיך. סגור את חנותך והתחל לסחור באבנים טובות ומרגליות".
שמח וטוב לב בא ר' גבריאל לביתו, סיפר לאשתו את כל אשר בשרו הרבי, ושאל אותה לפשר הברקת המטבעות. השיבה  האישה: שפשפתי את המטבעות הרבה בחול, עד שהבריקו ונצצו ככוכבים בשמים, ובזכות זה יתחיל מזלנו להתנוצץ ולזרוח. סגר ר' גבריאל את חנותו והחל לסחור באבנים טובות, וה' נתן את חינו בעיני האצילים בעלי האחוזות ומיום ליום התרחב מסחרו. לתקופת השנה ילדה אשתו את בנם הבכור... עברו שלוש שנים ור' גבריאל עשה עושר רב, כי בכל אשר הוא פונה הוא מצליח ונושא חן בעיני כל רואיו ויכנוהו כולם בשם "גבריאל נושא חן".
כארבעים שנה עסק במסחרו, אחריהן עזב מסחרו ביד בניו וישב על התורה ועל העבודה ועסק בצדקה וגמילות חסדים עד פטירתו בשיבה טובה.
- - -
תוך כדי שכתוב הסיפור, צפו לנגד עיניי המילים "נשיאת חן" ונזכרתי בסיפור חסידי נוסף. ומעשה שהיה כך היה:
לפני שלושים שנה סבל אבי ע"ה מהלשנה בעסק שלו. אחד מעובדיו הפך ל"מויסר" והלשין ברשויות המס. לא אלאה אתכם בסיפורים אודות החיפושים שערכו החוקרים בבית אבא, ברכבו ובכל מקום אפשרי. חוקרי מס ההכנסה פתחו עם סכין יפנית כל תמונה שהייתה על הקיר משום שסופר להם שהוא מעלים כספים.
על המיטה הייתה מונחת מזוודה ארוזה בחלקה משום שבאותו ערב סוכות תשנ"ה, אמור היה אבא, לטוס לרבי. משלא מצאו את מבוקשם, התירו לאבי לטוס "על תנאי", כאשר עבר לפני הרבי בחלוקת דולרים, סיפר על ההלשנה והחקירה ועל המשפט המצפה לו. הרבי בירכו ב"נשיאת חן"...
המשפט  נמשך כמעט שנתיים אך שמנה לב למילים אותן בחר השופט לכתוב בגזר הדין. "חייב אני להודות שהבחור המזוקן פשוט 'נושא חן' בעיניי" וכך נגזרו על אבא רק שלושה חודשים של עבודות שירות.
- - -
בסיום פרשתנו מזכירה התורה את הכיור וכנו שנעשו "במראות הצובאות" של הנשים. כן. אותן נשים שמיהרו והתנדבו לתרומת המשכן עוד לפני הגברים עד שמשה רבנו עליו השלום הכריז כי יש די והותר לבניית המשכן. התורה מקדישה יותר מפסוק אחד על מנת לתאר את תרומתן של הנשים ולא רק בפרשה הזו. במיוחד כאשר מדובר במראות שנועדו לנשיאת חן בעיני בעליהן. אותן מסרו הנשים בחפץ לב תוך שהן מוותרות על נשיאת החן שלהן על מנת למלא את ציווי ה'.

אני מוצאת את נשיאת החן כאתגר. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

                



להמשיך גם אחרי

מדוע מספרת לנו התורה בפירוט כה רב את הפרשה המביכה המכונה "חטא העגל"? ■ מה אפשר ללמוד מהאירוע הטראומטי הזה בחייה של האומה הישראלית ■ ואיך כל זה קשור לחודש אדר?

כן. החלטת לעשות כושר. הרופאה אמרה לך שאת חייבת. הגיע הזמן. תעשי משהו עם עצמך. השתכנעת. אפילו הלכת למכון הכושר ונרשמת. הפגישו אותך עם מדריכת הכושר. את מרוצה מעצמך.
כן. בטח. עכשיו את כבר רזה ובריאה בדיוק כמו שהרופאה רוצה. בטח.
הרי ברור לך כפי שברור לכל בר דעת שהעובדה שהלכת למכון הכושר עדין לא עושה אותך בכושר. גם אם נרשמת, עדיין לא התאמנת. גם אם התאמנת, עדיין לא סיימת. זו המציאות.
תכל'ס. את צריכה לקנות נעלי ספורט. לרכוש בגדים מתאימים לאימון. לקבוע סידרת אימונים עם המדריכה. לעשות מערכת ימים או שעות. והכי חשוב – ליישם. פשוט לטרוח, להגיע ולהתאמן. אחרת כל מה שעשית לא שווה מאומה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, את אותו רעיון אפשר להשליך על מצבם של בני ישראל אחרי מתן תורה. כן. הם נרשמו. אפילו קיבלו את חוברת ההדרכה. מערכת החוקים והכללים הונחה לפניהם "כשולחן הערוך ומוכן לאכול בפני האדם". אבל מה, צריך להתאמן בפועל. צריך לעשות את התרגילים. צריך לעבוד על המידות. לא אלו הגשמיות...
מסתבר שמתחת לבגדי האימון ונעלי הספורט הנוחות. עדיין מתרוצץ לו יצר הרסני שסוחף אותנו לרדוף אחרי עגל הזהב. בכל דור ודור לובש העגל הזה פנים חדשות. העגל הזה מבלבל, מטעה, הוא אפילו מוציא קול מגרונו. קול שכופר בקיומו של הבורא.
בני ישראל, רגע אחרי מתן תורה, אחרי מעמד הנישואים המרטיט בהר סיני, בועטים בכל הקדוש והיקר להם. הם הכינו את עצמם זמן ממושך למעמד הזה. הם שאפו אליו בכל מאודם. ספרו את הימים, ומה בסוף, עגל. כן. ממש כך. עגל.
העגל הזה מזכיר לי את הפרה שאבא שלי עליו השלום היה מספר אודותיה כל אימת שהיה רוצה להוכיח אותי. הייתי ילדה טובה ומֶרַצָה. אבל...לפעמים... כשזה היה קורה, אבא היה קורא לי ומספר על הפרה שנתנה חלב, ונתנה ונתנה עד שהדלים כולו התמלא ואז, באבחה אחת, בעטה הפרה בדלי וכל החלב נשפך ארצה...
חטא העגל. כתם על תולדות האומה. תאשימו את הערב-רב, תאשימו את השטן, אבל בסופו של יום כולנו אחראים למעשינו.
- - -
חודש אדר התחיל ויחד איתו באו ההודעות המעוצבות, למייל, לפלאפון. ראשי תיבות מתחכמים. איורים משמחים ועולה על כולנה הודעה המצטטת את דברי נשיא דורנו על שני אדרים בשנה. שישים יום של שמחה. כפליים לתושייה. שמחה שמבטלת את העצב בשישים.
איך עושים את זה בתוך השגרה המעיקה. איך משמרים את השמחה לאורך זמן. לא חודש אחד, חודשיים של שמחה רציפה. זה כמעט בלתי אפשרי. בואו נודה על האמת, הרי גם אחרי שבעת ימי חג הסוכות ושמחת תורה הרווים בשמחה, אנו מתקשים למשוך אותה עוד קצת לתוך ימי החולין של חשוון – ויעקב הלך לדרכו וגם השמחה, שמחת החג הלכה עמו. גם אחרי שמחה משפחתית, חתונה, ברית או בר-מצווה, אנחנו חוזרים מהר מאוד לשגרה. אז כיצד זה דורשים מאיתנו לשמוח במשך שישים יום רצופים. לא סתם שמחה, שמחה כפולה של שני אדרים, שמחה שתבטל את העצב בשישים.
אבל אם דורשים מאיתנו, סימן שיש לנו את הכוח לעשות זאת. איך בדיוק?
- - -
במשך השנים ראיתי אנשים שמתחילים דיאטה בשמחה, בהתלהבות ובמסירות רבה, ואז... "נופלים" חזרה לסגנון החיים הקודם שלהם. זה לא קורה בגלל שהמחויבות שלהם לא חזקה מספיק, אלא משום שהם לא הצליחו לערוך תוכנית ריאלית כדי לאפשר למחויבות לשרוד ולהצליח.
הנקודה העיקרית היא לא רק להחזיק בתנופה של ההשראה הרוחנית אלא לנקוט צעדים מעשיים כדי שההתלהבות והמחויבות יחזיקו מעמד. כדי להצליח בטווח הארוך חייבים תוכנית מעשית; תוכנית מציאותית שניתנת להשגה וליישום בשטח, כדי שנמשיך איתה עד הסוף. אחרת, הרגשות החמים והנלהבים שלנו עלולים להתגלות, חס ושלום, כסערה בכוס מים. והכי גרוע, ה"נפילה" עלולה להביא איתה תחושה ייאוש.
כמה פעמים שמענו את המלים: "מאוחר מדי", "הרחקתי לכת", "לעולם לא אשוב להיות כפי שהייתי". כמה פעמים אמרנו בעצמנו את המילים הללו?
פרשת השבוע מספרת את סיפורו של החטא הלאומי החמור ביותר שרובץ על העם היהודי – חטא העגל. האמת? איזו פרשה לא נעימה מהווה הפרשה הזאת בהיסטוריה של העם היהודי...
שבועות ספורים בלבד לאחר ההתגלות הגדולה בכל הזמנים, כשבני ישראל ראו את הקולות ושמעו אותם ישירות מפי הגבורה, הם הולכים ומשתחווים לעגל?! עגל מתכת חסר כל ערך רוחני. לוחך עשב. בושה וחרפה!
אבל התורה הקדושה נוקטת כנות ויושר גמורים ומתעדת את הרגע הבלתי-מחמיא הזה שלנו בכל פרטיו המכוערים.
מדוע?
כי זה אולי הלקח החשוב ביותר שעלינו להפיק מן האפיזודה המביכה הזו. ראשית כל מבקשת תורתנו, תורת חיים לספר לנו עובדת חיים. אנשים אכן חוטאים. בני אדם עושים טעויות. ואפילו יהודים בדרגה הנעלית ביותר, ששמעו וראו את קול האלוקים, יכולים לשגות ולקלקל את השורה – בגדול!
ושנית, וזה הלימוד הכי חשוב שהתורה מבקשת שנלמד מהפרשה המביכה הזו - שאפילו אחרי נפילה כה גדולה, עדיין יש תקווה, לא משנה מה. אפשר לצאת מהמצב הזה ולהפוך לבעלי תשובה שבמקום עומדם איש אינו יכול לעמוד.
כן. זה אפשרי. אסור להתייאש. ואת זה אפשר להשיג באמצעות השמחה. אותה צריך למשוך, בכוח, אל תוך השגרה היומיומית.
הבה ננצל את השמחה ההשראה וההשפעה שבאות עם חודש אדר ה"כפול". כי אפשר לקום גם אחרי נפילה גדולה. רק המחשבה על היכולת הזו שה' טבע בנו, אמורה לעורר אותנו לשמחה בכפליים לתושייה.

לקום וליפול ושוב לקום... בשמחה. מה דעתך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו







פרשת תצווה תשע"ד-אתה לא מחליט עלי!

זה מה ששמעתי תלמידה שלי מספרת: "לפני זמן מה ישבתי במונית שירות. במונית ישב נער צעיר ופוחז שניסה לכוון את הנהג בנהיגתו. בין שלל הדברים שנזרקו לחלל המונית היה גם המשפט הבא: אתה??? 'אתה לא מחליט עלי'.
"נזכרתי שזה לא פעם ראשונה שאני שומעת את הביטוי הזה. שמעתי אותו גם מבני בשעה שהצעתי לו לאכול את המרק הבריא שהכנתי. 'את? את לא מחליטה עליי', ענה לי הזאטוט בחוצפה מעושה.
"לקח לי זמן רב עד שחיברתי את הקצוות והבנתי שהמשפט הטרנדי הזה לקוח מתוך פרסומת לבמבה. פרסומת שנפסלה לשידור על ידי הרגולטור לאחר שהורים רבים התלוננו על היותה מפגע חינוכי".
האמת, הסיפור שהיה מצחיק הרבה יותר מכפי שהצלחתי לכתוב אותו, וכלל העוויות פנים וקול שגרפו פרצי צחוק רמים מצדי, עורר אותי לשאול את עצמי את השאלה הבאה:
האם אנחנו, ההורים, יכולים לצוות על ילדינו לעשות את הדברים הנראים לנו נכונים? האם אני בתור אימא מצווה לצוות את ילדיי על מנת לחנכם?
מעניין שאת אבא שלי עליו השלום זה מעולם לא הטריד. זאת אומרת, השאלה הזו כלל לא עלתה על דעתו. הוא גדל להורים שציוו בתוקף לקיים את רצונם ואכן זכו ל-14 ילדים בנים ובנות יראי שמיים שהלכו בדרכם.
כן. אצל אבא לא היה משפט בלי סימן קריאה. "את תישארי בבית!". הייתי בוכה ומתמרדת. אך הוא בשלו. "אין למה! ככה. כי זה מה שאבא אמר".
בשיחה לפרשת תצווה מסביר הרבי את הקשר העמוק שבין הילד והוריו, את הקשר העמוק והמיוחד שבין החסיד ורבו ואת הקשר שבין עם ישראל לבוראו. השבוע, כאשר למדתי את המאמר הזה, הכתה בי ההכרה – כן. אני כן אמורה להחליט עליהם!
ההוראה הזו מגולמת בשמה של הפרשה – ואתה תצווה. זו זכות וכבוד גדול הוא להיענות לציוויו של אבא וכל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לציוויו של אבינו שבשמיים. אבא רוצה בטובתם של ילדיו.
כן. אבא. אתה כן תחליט עליי!

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

Mirisch1@gmail.com



פרשת תרומה תשע"ד-לקחת או לתת?

מה כוחה של השמחה שנצטווינו עליה משנכנס אדר? ■ מי הוא הלוקח ומי הוא הנותן ומה מקור הביטוי "גמילות חסדים" ברבים? ■ מה אפשר ללמוד מאפיית חלות ומאילו מילים מורכבת המילה הצלחה?


בימי הבעל שם טוב חי בעיירה ליובאוויטש שברוסיה יהודי שהיה דמות בולטת בעיירה – "רבי ישראל השמח" ומרגלא בפומיה: "אם אני ישראל – אין ואפס, זכיתי לקיים ציווי של ה' יתברך, הרי שעלי לקפוץ ולרקוד מרוב שמחה"
מאמר חז"ל "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אינו רק הצהרה עובדתית - שאנשים שמחים יותר כאשר נכנס חודש אדר - אלא גם ציווי! החיוב להרבות בשמחה נכנס הביתה יחד עם בואו של חודש אדר... אפילו אם מצב רוחנו אינו בקו השמחה.
מספרים על אישה שנכנסה לרבי לאחר כמה וכמה שנות נישואין ללא ילדים. היא התקשתה לדבר ובכתה ללא מעצורים. הרבי הקשיב לבכייה וציטט שורה של פסוקים המעידים כי דווקא השמחה היא הדרך לזכות בילדים. "אם הבנים שמחה"; "רני עקרה לא ילדה" ועוד. האישה אכן שינתה את גישתה וזכתה בילדים בסופו של דבר.
- - -
בפרשת תרומה נכתב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרבי לימד אותנו שזו בדיוק מטרת השליחות של כל יהודי בעולם - לעשות את העולם משכן לה'. במדבר היה לנו את המשכן, בימי הבית את בית המקדש, אך כיום מוטלת עלינו השליחות להפוך את הבית הפרטי שלנו ואת הבית הכללי – העולם כולו – למקום השראת השכינה.
כל זוג צריך לעשות את ביתו לבית שבו יכולה השכינה לשרות. על ידי זה שהוא קובע מזוזה כשרה, על ידי זה שהוא מכניס לביתו ספרי קודש, על ידי זה שהוא מקדש את פעולות החולין שלו, על ידי כך שהוא לומד תורה, מקיים מצוות וגומל חסד בביתו.
שמעתי אומרים בשם הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין שיש כאלה הסוברים ש"השוטה נותן ואילו הפיקח לוקח", אבל החסידות מלמדת אותנו שמי שנותן וחושב שהוא רק נותן הוא השוטה בעצם. ואילו מי שנותן ומבין שממש באותה עת הוא מקבל, הוא הפיקח האמתי.
למעשה בנתינה אנו למעשה מקבלים יותר ממה שאנו נותנים. לא רק ש"הקרן קיימת לעולם הבא", אלא ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה". כאן ועכשיו. עצם העובדה שעשינו מעשה טוב, מעשה שהוא נכון, אמיתי ואצילי, מעניקה לנו תחושת סיפוק רבה.
וזו הסיבה שהתורה הקדושה נוקטת בלשון ויקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה משום שהנתינה היא למעשה לקיחה כי אנחנו מקבלים יותר מאשר נותנים
מאותה סיבה אפשר להבחין שהביטוי "גמילות חסדים" מופיע תמיד בלשון רבים. כיוון שבכל פעם שבה מישהו עושה מעשה חסד אחד ויחיד, לפחות שני בני אדם מרוויחים מכך – הנותן והמקבל גם יחד.
- - -
ועוד משהו שקשור לפרשתנו: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה... מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם". אני יודעת שהפסוק מופיע בספר במדבר. אך היות והוא עוסק בתרומה – בנתינה, יש לו מקום בטור זה.
מצוות הפרשה חלה היא אחת משלושת המצוות המיוחדות של נשים ובנות (חנ"ה = חלה, נדה, הדלקה). שמה של פרשת השבוע הזכיר לי את המצווה הזו שהפכה לאחרונה לטרנד פופולארי בקהילות שונות בארץ ובעולם.
במסגרת אירועי "הפרשת חלה" המוניים, משתתפות נשים רבות מחוגים שונים שנחשפות לתהליך החיים כולו כפי שהוא בא לידי ביטוי בציוויו של הקב"ה. קמח - אדם לעמל יולד. מים - אין מים אלא תורה.  סוכר - שמחה ומתיקות. מלח - לאיזון השמחה שלא תהפוך להוללות ח"ו. שמן - אור בהיר. וכמובן שמרים - שנישמר מפני הגאווה מצד אחד ונצליח לעורר בלבנו את ההתלהבות במצוות ה' מאידך. ועל כל זה יש להקפיד שהשמרים לא יחמיצו – שהשמחה תלווה אותנו להתחדשות וגדילה ולא נחמיץ אף מצווה. אם עושים את כל התהליך כמו שצריך, הבצק תופח והחלה מצליחה.
המילה הצלחה כוללת את המילה "חץ" אך גם את המילה "חלה". לתהליך כולו יש מטרה אליה מורה החץ, אך כדי להצליח זקוקים לסבלנות. שום דבר לא נעשה ברגע. ושום דבר לא נעשה מאליו. המילה הצלחה פותחת וסוגרת באות ה"א לסמל שה' הוא זה לפני ואחרי והכל תלוי ברצונו ובברכתו.
- - -
ושכנתי בתוכם. הרבי הזכיר לנו – הנשים - שמכיוון שהבית מתנהל בדרך-כלל על ידי האישה, שייך הדבר עוד יותר לנשים, כי האישה היא זו שיש לה תפקיד עיקרי בהפיכת הבית היהודי למשכן לה'. העובדה שאישה פעילה ופועלת בביתה, לא רק שעושה את ביתה למקום השכינה, אלא שהיא אף יכולה באמצעותו לעזור לנשים אחרות בסביבתה להפוך גם הן את בתיהן למקדש ובית חב"ד אמיתי.
יהי רצון שנצליח למלא את השליחות שלנו מתוך שמחה שתחדור לסביבתנו ותפעל על משפחות רבות נוספות לקיים אף הן את שליחותן בעולם הזה.

אני משתדלת להיות תמיד בשמחה. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

Mirisch1@gmail.com





מלכות וענווה

היא לא הייתה אימא, אך היא האימא של כולנו ■ דודה לאה מספרת על הרבנית "שלה" אותה הכירה ככלה צעירה בכניסה לבית חיינו ■ ללכת בדרכה כי זאת השליחות שלנו


זה קרה בליל שבת אחרי הדלקת נרות לפני יותר מחמישים שנה בשכונת קראון-הייטס בברוקלין ניו-יורק. שתי נשים, האחת צעירה והשנייה מבוגרת וכולה אומרת אצילות והדרת כבוד, עומדות בסמוך לבית הכנסת ובית המדרש הממוקם בבית מספר 770. האחת היא כלה צעירה שזה עתה נישאה. היא חדשה בשכונה אליה הגיעה משכונה חרדית אחרת בברוקלין. השנייה, ותיקה בשכונה עם כובע קטן מעל הפאה. שתיהן ממתינות...
האישה הבוגרת והאצילית פונה לצעירה ושואלת אותה בפשטות ובחביבות: מי את? מאין באת לכאן? כאשר היא מבינה שהכלה שרק עתה נישאה חדשה בשכונה ואולי אפילו ללא משפחה קרובה, היא ממשיכה להתעניין באמפטיה ובעדינות: מי בעלך? אלי ליפסקר, עונה הצעירה הנבוכה שמתחילה לחוש מעט ביטחון ונינוחות ושואלת את בת שיחתה הבוגרת, "ומי בעלך?", "הרבי", עונה האישה בצניעות.
את הסיפור הזה סיפרה לי בגוף ראשון דודתי לאה שתחי' כאשר התארחתי בביתה בכ"ב שבט. לאה, היא הכלה בסיפור שנישאה זמן קצר קודם לכן לדודי הזמר והחזן אלי ליפסקר.
הוריו לא היו לצידו, הם גרו בשיכון חב"ד בלוד. הוריה של כלתו, גם הם לא גרו בשכונה והרבנית הרגישה זאת. היא הרגישה בכמיהתה של האישה הצעירה לחברה ונתנה לה לחוש שהן כשתי חברות שממתינות לבעליהן שייצאו מהתפילה...
- - -
בעוד כמה ימים יחול היארצייט של הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא שניאורסון, בתו של הרבי הריי"צ, ואשתו של הרבי נשיא דורנו.
בחייה הייתה הרבנית תעלומה, וגם לאחר פטירתה רב עדיין הנסתר על הנגלה. כרעייתו של הרבי יכולה הייתה לזכות בכבוד-מלכים לו רק הייתה מסכימה להיחשף. כמה פעמים התבקשה להופיע בפני נשי חב"ד, לבקר במוסדות-החינוך לבנות, לשמש כנשיאה וכיושבת-ראש של מוסדות ואירועים חגיגיים שונים, אך תמיד סירבה ונשארה נחושה להישאר בצל...
אחרי פטירתה, נשבר קשר השתיקה של מקורביה. ונגלתה עוצמתה וצדקותה. אט אט נחשף חלקה - בשקט, בצנעה מוחלטת, מאחורי מעטה כבד של חשאיות - בחיי הרבי, בעלה.
הממונה על ענייני ביתו של הרבי, סיפר דברים מאלפים ומדהימים על הרבנית. הוא תיאר את הכבוד ההדדי ששרר בין הרבי לרבנית שהייתה תמיד ממתינה לבואו. גם כשהיה שב בשעות הקטנות של הלילה, ישובה בסבלנות ומחכה לו. וכשהיה נכנס - ואין זה משנה מה הייתה השעה וכמה היה עסוק - היה מתיישב לידה ומשתף אותה בעניינים שונים.
היא הייתה חכמה ומשכילה ביותר ובעלת ידע עצום הן בענייני קודש והן בענייני חולין. שלטה היטב בשבע שפות. הייתה בעלת הבנה מהירה ומעמיקה ששיחתה לוותה בהומור דק ושנון. היו לה דעות ברורות ומגובשות בכל נושא, ועם זאת, אם קרה שהביעה דעה בעניין כלשהו ומישהו העיר לה שהרבי התבטא באותו עניין – ביטלה מיד את דעתה וקיבלה את דעתו של הרבי.
מפליא לגלות עד כמה תואמים התיאורים על הרבנית גם את אישיותו של הרבי. היא סלדה מ'פשרה' ודבקה באמת. לא יכלה לסבול כל ריח של שקר, ציניות ובמיוחד זלזול באנשים אחרים. קרן גם ממנה חום אין-סופי של אהבה לכל יהודי, יהיה מי שיהיה.
אירע פעם, שנשי-חב"ד שיגרו לרבנית זר פרחים ליום הולדתה וצירפו מעטפה עם שמות אנשים הזקוקים לברכה. המשמש בבית הרבי מסר את הזר לרבנית, ואילו את המעטפה הגיש לרבי. הרבי הביט על המעטפה, ראה שרשום עליה שמה של הרבנית ושאל את המשמש מדוע אין הוא מוסר לה את המעטפה. המשמש התנצל ואמר, שיש שם רשימה של אנשים הזקוקים לברכה. הרבי השיב לו בּרצינות גמורה: "גם היא יכולה לברך אותם"(!).
- - -
באותה הזדמנות כאשר שחה לי דודה לאה את הסיפור, הצטרפה לשיחה בתה שָנִי המשמשת כבר עשרות שנים כשליחה באומהה אשר בנברסקה. שני סיפרה כי באותו בוקר של חורף כ"ב שבט תשמ"ח העיר אותה דודי-אביה ואמר לה בקול חנוק: "שני, קומי, הרבעצען נפטרה", שני מספרת כי שאלה את עצמה: "רבעצען?! איפה היא הייתה כל השנים?".
אלפי ילדות, נערות ונשים צעירות בשנות העשרים לחייהן נושאות את שמה ומורשתה. הרבי שלנו ראה בה - ברבנית - את עיקר הבית, ולנו יש את הזכות והחובה ללמוד ממנה. עם כל הצער שיש בי כאשר אני חושבת על-כך שהרבנית לא זכתה להיות אימא, אני בטוחה שעם כל כך הרבה נשים, בנות ואחיות ההולכות בדרכה, יש לה נחת רוח רבה.
פרשת השבוע נקראת "משפטים" ולא בכדי. היא עוסקת במצוות שגם אומות העולם מבינים אותן. עניינים שבין אדם לחברו ועוד. מה שנקרא הסדר הציבורי והנהגות העולם הטבעי. אך עבורנו אלו הן מצוות שאנו מצווים עליהן ומקבלים שכר עבורן. הרבנית שהייתה בעלת ידע כללי רב ואף כתבה את המדור "נפלאות הטבע" בשיחות לנוער, היא הדוגמא הקלאסית להנהגה יהודית חסידית שמקדשת גם את גדרי וכללי הטבע למטרה העליונה – נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני. נלך בדרכה - דרך החסידות - ונעשה נחת לרבותינו נשיאנו, בזכותם נזכה לראות בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש ובקיום הייעוד הקיצו ורננו שוכני עפר והיא בתוכם.

אני גאה ללכת בדרכה של הרבנית, ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו


Mirisch1@gmail.com




פרשת יתרו תשע"ד-אמונה וצמיחה

גם במדבר אסור לאבד את התקווה. יתרו כסמל לאמונה ■ מה הם "ראשי דברים" שנצטווה משה רבנו למסור לנשים בלשון רכה? ומדוע נקבעת הזהות היהודית לפי האם?


בשבת שעברה בין קריאת התורה למוסף (ויסלח לי הרב שמסר דברי תורה), ניגשה אלי נערה בעיניים בורקות:
- שמעתי את מה שסיפרת כאן לפני חודשיים.
- מה סיפרתי? שאלתי. אני מספרת כל כך הרבה סיפורים. לא זכרתי.
- שאימצת שבע כלות בקרן הכנסת כלה וזמן קצר אחרי זכית בשתי כלות מתוקות ויקרות לשני בניך בזה אחר זה.
- נכון, נזכרתי.
- אז תדעי לך שמיד בתום השבת בה סיפרת את הסיפור הזה, עשיתי כמוך. אימצתי שלוש כלות מכספים שחסכתי ושלשום זכיתי ב"ה להיות כלה בעצמי.
טוב, אתן בוודאי יכולות לנחש מה הייתה תגובתי – חיבוק ונשיקה. והמון שמחה בלב...
בשבוע שעבר ניסיתי לקבוע עם חברה שזמן רב לא ראיתי, היא לא יכלה להיפגש. מדוע? "כי אני באירוסים של אביטל", אמרה...
אביטל?! צרחתי. אביטל בגיל בו מרבית חברותיה משנות סטטוס מאימהות לסבתות. היא כמעט בת גילי. לא יכול להיות! אבל זו עובדה, אביטל התארסה. וזו ההוכחה שהכל יכול להתרחש, צריך רק להאמין, להתפלל ולזכור שה' הוא רב חסד וכל יכול, וגם מה שנדמה לנו לא מציאותי בדרך הטבע, יכול להתממש.
הייתי ממשיכה, אך אני חייבת להתארגן, אני יוצאת לפגוש את דורית שבחודש הבא עלינו לטובה, תזכה לעמוד תחת החופה, אחרי שגם היא וגם חתנה המיועד, עשו דרך ארוכה לחיים של תורה. אני הולכת לעזור לה לבחור את שמלת הכלולות.
- - -
אני יודעת שכל הסיפורים שקשורים בשידוכים מלאים בחששות ופחדים. אצל דורית זאת הפעם השלישית והאחרונה בעזרת ה'. אביטל חיכתה עשרות שנים. אך כאשר נזכרים שפחד הוא חוסר אמונה. כאשר מבינים שכל השאלות "מה יהיה?"; "איך נסתדר?"; "מתי זה יקרה?"; "כמה זמן עוד נחכה?" ועוד, הן מיותרות, ולומדים לבטוח בה' ובמשה עבדו – נשיא הדור – מקבלים תשובות לכל השאלות ומפנימים שיש יד מכוונת והקב"ה הוא זה שדואג לנו בצורה הכי נכונה ומדויקת.
נזכרתי ביתרו ושבע בנותיו. שבע בנות היה לו לחתן! סיפור ממש לא פשוט. אותו יתרו מגיע אלינו כדוגמא לאמונה, בדיוק בשבת שבה מסופר אודות מתן תורה. הרי גם השידוך של עם ישראל והקב"ה הוא חתונה לא פשוטה, רק בשבוע שעבר חווינו את קריעת ים-סוף – נס מעל לכל הבנה אנושית. אבל הקב"ה בחר להוליך אותנו ארבעים שנה במדבר לנסות אותנו וללמד אותנו שהחתונה הזו אינה דבר מובן מאליו. גם היא נס, כמו קריעת ים סוף.
החתונה עִם עַם ישראל נערכה במדבר – "לכתך אחרי במדבר, בדרך לא זרועה". יש כאן מסר עבורנו, מסר לדורות. במדבר צריך לעבוד קשה על מנת לחיות, צריך לחפור עמוק על מנת למצוא מים, ואין מים אלא תורה. גם בחיים שלנו, ברגעים בהם אנו מרגישים במדבר, בארץ צייה, ארץ לא זרועה, אנחנו צריכים להתאמץ, לחפור, ולמצוא את האמונה שלנו, את התקווה, את המים.
- - -
במדבר, מתחת להר סיני, אומר הקב"ה למשה רבנו: "כה תאמר לְבית יעקב ותגיד לִבני-ישראל". בית-יעקב, אלו הנשים, להן יש לומר בלשון רכה ראשי דברים בלבד...
הרבי מסביר לנו ש"ראשי דברים" אין פירושו דברים קלים, אלא יסודות וּכללים. כלומר, הקב"ה ציווה את משה למסור לנשים את כללי התורה וִיסודותיה, שמהם מסתעפים כל פְּרטי ההלכות. הנשים קיבלו את עצם התורה, ואילו הגברים קיבלו את הפּרטים והדקדוקים, שמדרגתם נחותה יותר. לפי זה נראה, שבדברים אלה מדגישה התורה דווקא את מעלתן של הנשים.
והרבי ממשיך ומסביר את הטעם לכך: אצל הנשים מאירות האמונה ויראת השמים בּבירור רב. הקב"ה ברא את הנשים כך, שהשכל לא ישתלט על אישיותן, וממילא לא יפגע ולא יחליש את תוקף האמונה שלהן. לכן הן קשורות יותר לעצם התורה. זאת גם הסיבה לפיה השייכות לעם-ישראל נקבעת דווקא על-פי האם ולא על-פי האב!
- - -
ואי אפשר בלי מילה על ט"ו בשבט שחל השבוע. המדבר אינו משופע בצמחיה, אך כאשר חופרים, מתאמצים ומוצאים מים במדבר, אפשר לחגוג ראש השנה לאילנות עושי פרי. בדיוק כמו הנשים המחוברות היטב לקרקע, לעצם התורה. מזל טוב לאביטל, לדורית ולבחורה החפצה בעילום שמה ושנת צמיחה לכולנו.

גם כשקשה, אני מאמינה באמונה שלימה שכל מה שה' עושה, הוא לטובה. מה איתך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו


Mirisch1@gmail.com


פרשת בשלח תשע"ד-קורעים את הים

את הים – קשיי החיים והפרנסה – קורעים באמצעות אמונה ■ "ותצאנה כל הנשים אחריה" ל...מבצעים ■ שבת של שירה, נשיאוּת ומנהיגוּת


החיים המודרניים מספקים לנו שפע של "קריעות ים סוף". אני מזהה את זה אצל כל מאומנת שיושבת מולי וממהרת לציין באוזניי את הקשיים שהיא חווה בעסק שלה, בזוגיות שלה או בפרנסתה. ממש קריעת ים סוף...
אמנם על פי פשטות הכתוב משה רבנו הוא זה שקרע את הים, אבל, בשיחות קודשו ציטט הרבי לא אחת את המדרש על נחשון בן עמינדב שהעז לקפוץ למים לפני כולם ובכך בקע את הים, באמונתו הגדולה.
נחשון היה יהודי של מסירות נפש. יהודי שלא ידע חוכמות. הקב"ה ציווה לצאת ממצרים ולהגיע להר סיני – לקבלת התורה, אז הולכים בלי שאלות ובלי חשבונות. יש מכשולים בדרך, אז מה? יש קיר - נכנסים בו. יש ים - קופצים לתוכו. יהודי של מסירות נפש גם לא שומע את הקולות המבלבלים "נשובה מצריימה"; "נעשה עמם מלחמה" וכן הלאה.
כשהולכים כך מתוך ביטחון גמור ואמונה שלימה בה' יתברך שהביא אותנו לעולם העשייה – בוקעים את הים! רק כך מסירים את כל ההעלמות וההסתרים בדרך לקבלת התורה, בדרך להשלמת שליחותנו בעולם המעשה.
- - -
העפתי מבט במייל ששלח לי עורך 'משפחה חסידית' ושוב הבחנתי בהשגחה פרטית שמלווה אותנו בכל צעד ושעל. בדיוק השבוע, בסיומו ניכנס לשבת "שירה" אני מסיימת קורס שירת נשים ומקווה שזה יהיה הקורס האחרון שאסיים בשנה הזו (הבטחתי לעצמי שאכנס לגמילה מסדנאות, קורסים וחוגים).
לפני כמה שנים התייעצתי עם משפיעה אודות שליחותי וייעודי בעולם הזה. "השליחות שלך היא להפיץ בכל מקום את דבר השם", אמרה לי המשפיעה, "והדבר אף רמוז בשמך שמהווה ראשי תיבות של הפסוק "מה רבו מעשיך ה'".
כך שאם חשבתי פעם שהסיבה שאני מתגלגלת לכל כך הרבה אירועים ונמשכת לקורסים וסדנאות בהם משתתפות נשים מחוגים שונים, נובעת מסקרנות או מחיפוש חוויות אנתרופולוגיות, התברר לי שזו הדרך של הקב"ה לכוון אותי לממש את ייעודי - להיפגש ולהכיר עוד ועוד נשים ולהפיץ בקרבן את דבר ה' כפי שהוא בא לידי ביטוי בתורת החסידות.
- - -
"ברית כרותה לתעמולה ועבודה במועצות חכמה ובקרוב הדעת שאינה חוזרת ריקם".
64 שנים חלפו מאז הסתלק כ"ק מורנו האדמו"ר הקודם זצוק"ל. 63 שנים חלפו מאז הסכים הרבי נשיא דורנו ליטול על עצמו את עול הנהגת החסידים וכפי שאמר הרבי "חמי היה האדריכל ואני הוא זה שעליו מוטלת בניית הבניין", והיום, עשרות שנים לאחר מכן, אנו רואים את הבניין בשלמותו.
נשיא דורנו פרץ דרך חדשה בעולם היהודי. דרך שהפכה לנחלת חוגים נוספים פרט לחב"ד. היהדות שייכת לכל אחת ואחת מאיתנו. כל אחת יכולה לפעול ולהפיץ את שם ה' בעולם גם אם היא לא מלומדת וצדיקה גדולה. כל אחת צריכה להשתתף בגופה ב"מבצעים" עליהם הכריז הרבי. אם זה להנחות אישה כיצד להדליק נרות ולשמור טהרת המשפחה ואם זה בהעברת מסר יהודי חסידי שיעיר את הניצוץ היהודי שנמצא בכל אחת ואחת, גם כזו שעדיין רחוקה מתורה ומצוות.
בתחילת הדרך הייתה גישה זו קשה לעיכול לרבים וטובים גם במחננו הטהור. ממש "קריעת ים סוף". אך הרבי לא הרפה ותבע זאת שוב ושוב. הרבי הבהיר פעם אחר פעם את גודל המעלה שבהפצת דבר ה' ורצונו והטיל את המשימה על כולנו, מהגדול ועד הקטן כשהוא מביא דוגמאות רבות מגדולי הדורות הקודמים. אם זה הבעש"ט שהיה עוזר למלמד דרדקי ואם זה המהר"ל שלמרות גדלותו בתורה וקדושתו הרבה, עזב את ענייניו הנעלים והקפיד לקיים מידי שבת שירה טקס חינוכי במסגרתו נאספו כל ילדי קהילת יהודי פראג בחצר בית הכנסת, שמעו את סיפור קריעת ים סוף וקיבלו קאשע אותה חילקו לציפורים בכדי להזכיר את אירועי יציאת מצרים.
- - -
הרבי חזר והזכיר שוב ושוב כי "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" ובזכותן גם ניגאל. מרים הייתה אישה דעתנית, פעילה ומעל הכול מנהיגה – "ותצאנה כל הנשים אחריה". התורה בכבודה ובעצמה מספרת לנו על מנהיגותה ועסקנותה. איני יודעת כיצד זה במהלך הדורות נדחקו הנשים מהנהגת העם, אך כבר בעת התהוותו של עם ישראל, היו שם נשים צדקניות, מנהיגות.
לא כולנו מרים המנהיגה. לא כולנו דבורה הנביאה. לא כולנו חולדה ולא כולנו ברוריה אשת רבי מאיר, אבל יש לנו שליחות - להביא לימות המשיח – להביא לגילוי האור האלוקי הטמון בעולם הזה הגשמי. וחזקה לתעמולה... שאינה חוזרת ריקם!

אני יוצאת למבצעים. מה איתך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו


Mirisch1@gmail.com


פרשת בא תשע"ד-בכורה זו אחריות

מדוע קוראים לאדם בשמו על מנת לעוררו מעלפונו? ■ מה הקשר בין פטירתו של דידי מנוסי ומכת בכורות? ■ ומהי גאולה...


הקב"ה פוקד על משה רבינו "בא אל פרעה" ומורה לו לדרוש את שחרורו של עם ישראל. משה מזהיר את פרעה מפני העלול להתרחש אם יסרב להיענות בחיוב לשליחותו.
האיום מתממש שוב ושוב אך פרעה עדיין במריו. הוא אמנם מתחנן על רכושו ורכוש המצרים, על גופו ועל עמו, אך כצפוי (וכמובטח) הוא חוזר לסורו פעם אחר פעם.
בפעם האחרונה בה נפגשים המלך המצרי העיקש והמנהיג היהודי הרחום, מזהיר משה רבנו את פרעה: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים", או אז תבוא גם אתה אדוני המלך, להתחנן שנצא ממצרים.
לפני שנתיים וחצי הייתי בתקופה מאוד קשה בחיי. "על הפנים" כמו שאומרים. כמה חודשים קודם לכן פוטרתי מעבודתי, שני בני הבוגרים כבר היו מספיק גדולים ואיכשהו נתקעו בשידוכים, והייתה זו שנת האבל על אבי מורי עליו השלום שנפטר לאחר שנה קשה של אשפוזים וייסורים.
ודווקא באותו קיץ קשה נפתח בכפר חב"ד קורס של בית הספר "תורת הנפש" - פסיכולוגיה חסידית על פי תורת הבעש"ט. היה זה בשבילי יותר מאשר סגירת מעגל. חצי יובל שנים לאחר שעזבתי את ספסל הלימודים, חזרתי אליו. חזרתי ללמוד חסידות בדרך חדשה ומאירה, זכיתי ויחד עם לימודי החסידות והקאוצינג (ידוע הדבר שכל יסודות הקאוצינג נכתבו כבר קודם בתניא) הדברים עלו על דרך המלך, מצאתי את דרכי בעסק שלי, הבנים הקימו בתים בישראל וב"ה רואים נחת מהם.
השיעור המכונן היה שיעור המבוא, שיעור שהיה כעין סקירה היסטורית אודות הסיבות והנסיבות שהביאו את הבעש"ט לייסד ולהפיץ את תורת החסידות. וכך באר לנו המרצה, הרב ניר שיחי': כידוע שאדם ששרוי בעילפון קוראים בשמו כדי לעוררו מתנומתו. וזה בדיוק מה שעשה רבנו ישראל בעל-שם-טוב. הוא הסתובב בערים ובעיירות וקרא בשמם של אחיו היהודים שהיו בעילפון רוחני וחשו ריחוק מאביהם שבשמים. דמעות הציפו את עיניי כאשר שמעתי בראשי את קולו של אור שבעת הימים, הזועק בכיכרות ובבתי הכנסת "ישראל. ישראל. בטח בהשם". למותר לציין כי שמו של אבי ע"ה היה ישראל רפאל...
- - -
בשבוע שעבר הלך לעולמו המחזאי והפזמונאי דידי מנוסי, שהיה, בציטוט מהתקשורת הכללית "מאושיות התרבות הישראלית". דידי או נכון יותר ידידיה בשמו המלא, היה בן קיבוץ גבע ורחוק מאוד מדרך ישראל סבא.
הגעתי לניחום אבלים ומצאתי את עצמי יושבת לצדן של אשתו צילה ובנותיו קרן ודנה. שלושתן לא ממש מצאו את עצמן במנהגי השבעה... בתום טקס ההלוויה הותקנה לראשונה מזוזה בבית אביהן הנפטר וכל המנהגים היו זרים להם.
בנו יחידו של מנוסי, הרב ניר, הוא המרצה שהחזיר אותי לפני שנתיים וחצי למקום הטבעי שלי, של כל יהודי, לאורה של תורת הבעש"ט. ניר הוא זה שאחראי לקביעת המזוזה ולעובדת קיומם של שלושה מניינים מידי יום בבית האבלים...
כאשר ישבתי ושוחחתי עם הבת הבכורה – קרן, לא יכולתי שלא להזדהות עם האבל והכאב שלה. למרות השוני בינינו, רק בת בכורה יכולה להבין את האבל על מותו של אב. בכורה זאת בכורה ולא סתם מכה.
אמנם אבא שלה היה יהודי שלא חי בדרך ה' ואילו אבי היה חסיד ומקושר לרבותינו נשיאנו בכל נימי נשמתו. אבא שלה חי 86 אביבים ואבא שלי הספיק רק 65 חורפים. אבא שלה היה אשף של מילים וחרוזים ואבא שלי היה בעל מנגן של ניגונים חסידיים, אך הבכורה, האחריות והמחויבות שהיא מטילה, אם זה לאימא ואם זה לאחים ולאורחים הרבים שפקדו את הבית, זהה בשני המקרים. ממש מכה - מכת בכורות!
- - -
ובינתיים, במצרים. בני ישראל נדרשים לסמן את המשקופים בדם קרבן הפסח על מנת של יינזקו מהמלאך המשחית שמכה ללא רחם בבכורות הארץ ההיא וכך בעוד שקולות השבר בוקעים מכל עבר, הם – עם ישראל – יושבים לבטח בבתיהם ואוכלים את קרבן הפסח. פרעה, שליטה של המעצמה העולמית של אותם ימים, רץ בבגדי השינה שלו ומחפש את משה ואהרן. לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ... הוא מתחנן: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה'.
זה מה שקורה כאשר הטומאה - המצרים בעצמם - מבקשים מאיתנו למהר וללכת לעבודת ה'. זו גאולה!
עם ישראל זקוק לניעור וטלטול כדי שהיציאה ממצרים תמשיך להתרחש בכל אחד מאתנו בכל דור ודור ובכל יום ויום. לולי רבנו הבעש"ט שנחלץ לעורר אותנו מהעילפון, מי יודע היכן היינו.
ועדיין תורתו ממשיכה לעשות זאת ומקרבת אותנו לגאולה האמיתית והשלימה. ללמוד חסידות, לחיות משיח, כי הוא כבר כאן עלינו להתעורר ולגלות בעצמנו את קיומו.

להיות בכורה זה לא מכה, זאת סמכות ואחריות. מה דעתך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה