"...ואת עלית על כולנה..."

התנערי מעפר קומי למגינת ליבי, שוב חזר אל השיח הציבורי נושא הגרושות החרדיות. שוב יש מי שמנסה לחרחר ריב ומהומה על גבן של הנשים האצילות האלה. שוב מציירים אותן כאומללות מוכות גורל ושוב הן נושאות את דגל האשמה שגם ככה גואה בליבותיהן פנימה. "כיצד פירקתי בית?" הן חוזרות ושונות, יהיו הנסיבות שהביאו לכך אשר יהיו. אמנם זהו נושא שאין מה להכביר בו מילים, יש דברים שהצנעה והשתיקה יפים להם וכמובן שמעל הכל יש לכבד את פרטיותן של הנשים היקרות הללו. אך הכאב המאפיין סיפורים מסוג זה אינו נותן לי מנוח ובכך משקף לי נקודה מאירה שהייתי רוצה לחלוק איתכן. כח נשי עולה בין כל המילים המיותרות בהקשר הזה, אף אחד לא טורח לציין את המובן מאליו: פירוק בית נעשה תמיד בתור ברירת מחדל, המפלט האחרון, אחרי שכלו כל הקיצים. לעולם לא נעשה בקלות ראש וודאי וודאי שלא בלי כאב, בלי שבר. עבור אישה זו בחינת מעשה "איבוד עצמה" שכן הדבר מנוגד לחלוטין למהותה הפנימית. אישה שיש לה כבר בית לעולם לא תשליך אותו מאחורי גבה! להפך, היא תעמול השכם והערב כדי להפוך חורבה שוממה זאת למה שלימים יהיה בניין ירושלים שלם. לא לחינם אמרו חז"ל שהמזבח בוכה... גירוש הוא דבר קשה, גם עבור אישה עם יותר כסף ופחות ילדים (לא משנה המגזר). דווקא עבור הנשים החרדיות ככלל והחרדיות הגרושות בפרט עומד "כח עליה". מקור רב עוצמה להתרוממות – "אור הד' עלייך זרח". כח האמונה מאת הקב"ה הוא המצמיח כח נשי עולה. לא בכדי נוצרה האישה נאמנה, אמונה על ביתה. לכבוד ט"ו בשבט – עץ ועצה כיצד מתחדש העץ בכל עונה? מעץ פורח ומלבלב, עמוס פירות, הופך אט אט לחשוף ופגיע. עליו נושרים, פירותיו מצטמקים ונרקבים על האדמה והוא נותר ערום ועריה. כיצד יתעלה שוב, בחורף הקר כשנראה שאור השמש היקר, לעולם לא יזרח עליו שנית? כאן מקור הברכה: העץ צריך לעמוד בסופות ורוחות קשות, אך מתוקף כך הוא זוכה גם לחיים והתחדשות. גשם, מים חיים. בזכותם יכול להתחיל מחדש בכל שנה ושנה. בדיוק כשם שהעץ, מקבל חיותו ברגעים הקשים, כך גם אנחנו הנשים צריכות לקדש את הנפילות והצניחות שלנו. הצניחות הללו הן חלק בלתי נפרד מן החיים ומהוות את הנוף הפרטי שלנו לצמיחה והארה.