חנוכיה בשדה הקרב

השבוע נזכרתי בסיפור חנוכה שלי. היה זה לפני ארבעים שנה, בימי האימה של מלחמת יום כיפור. אבא היה אז במילואים, בשריון. והוא הגיע לחופשה קצרה של 24 שעות אחרי שלא היה בבית קרוב לשלושה חודשים מאז גויס בחיפזון בעיצומו של היום הקדוש. הייתי אז ילדה קטנה בכיתה א'. אחותי הייתה בגן. אני זוכרת שרק רצינו שהוא יישאר איתנו עוד קצת. ואז. שמענו אותו אומר לאימא שתחי': "עוד כמה ימים חנוכה ואיך אדליק שם נרות. אני צריך שמן, פתילות וכמובן כוסיות קטנות. אני מזכירה לכם שהיו אלה ימים בהם איש לא הכיר את החד-פעמי. בוודאי שאיש לא שמע או דמיין את מארזי ההדלקה שכמותם ניתן למצוא כיום בכל חנות. את הפתילות היו מגלגלים בכל ערב מצמר גפן. מי חלם על מארז נייד להדלקת נרות בשדה הקרב. הייתי ילדה קטנה ורצתי לחדר שלי כדי לחפש את אוסף הפקקים שהיה לי. אני לא זוכרת למה אספתי אותם. אולי היה איזה מבצע. באותם ימים לא היו פקקים מפלסטיק, הם היו עשויים מתכת. הבאתי לאבא הגיבור שלי את הפקקים בהתרגשות כדי שהוא יוכל להדליק בהם נרות חנוכה במלחמה. זו הייתה מסירות הנפש שלי, ילדה קטנה שאספה פקק לפקק כדי לקבל פרס. לי זה היה נראה פרס יותר גדול לראות את החיוך על פניו של אבא ולדמיין אותו מדליק נרות חנוכה בין הטנקים ומאיר את חשכת הגלות אי שם בצפון הרחוק בזכות פרסום הנס של רבים ביד מעטים. אבא בדק את כמות השמן שאפשר להכניס לפקקים. הוא רצה לוודא שהכמות מתאימה לדרישת ההלכה וחיבק אותי בחום. לא שכחתי את החיבוק הזה עד היום. עשרות שנים מאז. בדיוק כמו שלא שכחתי את החיוך הגדול והנהרה שהייתה על פניו כשחזר הביתה כעבור חודשים, לאחר השהייה הארוכה בשדה הקרב בחורף ההוא של שנת 73. החיבוק הזה היה שווה לי יותר מכל פרס שהייתי מקבלת בכל הגרלה. הנה עוד זיכרון אחד מחג החנוכה שעוד מעט יסתיים ויברח לו.